בקליניקה אני פוגשת לא מעט הורים שמספרים על גניבה מצד ילדיהם או מתבגריהם: כסף מהארנק, ממתקים, אוכל, חפצים מאחים או חברים, ולעיתים גם מוצרים מהחנות. לפעמים הילדים עצמם משתפים בכך. כמעט תמיד התגובה הראשונית של ההורים היא בהלה, כעס, אכזבה ובלבול. הם מפרשים את הגניבה כחמדנות, כחוסר גבולות או כחוסר יכולת לדחות סיפוקים, ומנסים לעצור את ההתנהגות באמצעות ענישה, החבאת כסף או ממתקים, או יצירת סביבה שבה אין לילד גישה למה שעלול לפתות אותו. אבל כל אלו מטפלים רק בסימפטום — לא במה שמסתתר מאחוריו.כאשר מתמקדים רק בגניבה עצמה, הילד או המתבגר לומד להסתיר, לשקר, לטשטש עקבות. הוא לא מפסיק לרצות — הוא מפסיק להראות. במקביל, ההורה חווה כל גילוי של גניבה כבגידה וכערעור האמון. שני הצדדים מרגישים שלא רואים אותם, והמעגל חוזר על עצמו שוב ושוב.אז למה ילדים ומתבגרים נורמטיביים גונבים? יש את המניע הגלוי: "אני רוצה עוד", "אני רוצה גם", "למה לא מגיע לי". אבל מתחת לפני השטח יש מניע עמוק יותר. הגניבה אינה באמת על החפץ. היא על חוויה פנימית של חסך. הילד מבקש להשיב לעצמו משהו שנלקח ממנו: תחושת שייכות, תחושת ערך, תחושת "מגיע לי", תחושת נראות. לעיתים זו כמיהה לא מודעת לחזור לרגעים הראשוניים של חוויה מלאה, של ביטחון רגשי מוחלט. הגניבה היא אמירה של כאב — וגם של תקווה. "תראו אותי. אני זקוק למשהו. משהו חסר לי".בתוך המעשה הזה מסתתרת בקשה עמוקה: שיראו את הילד לא רק כשהוא "מתוק", אלא גם כשהוא חמדן, תוקפני, מבולבל. שיאהבו אותו על כל חלקיו. ויניקוט כתב: "ילד נורמלי, אם הוא בוטח באימו ובאביו, משחרר את כל המעצורים… מנסה לשבש, להרוס, להפחיד, להתיש, לבזבז, לתחבל תחבולות ולחמוס… אם הבית מסוגל לעמוד בזה — הילד יתיישב ויתחיל לשחק". ואם לא — ההתנהגות תועתק החוצה, לבית הספר, לחברה.הדרך לעזור לילד אינה עוברת בהחבאה, ענישה או הפחדה, אלא בהקשבה. בניסיון להבין מה הוא ניסה להגיד דרך המעשה. מה כאב לו. מה חסר לו. מה הוא ניסה להשיב לעצמו. כשאנחנו מצליחים לראות את הילד מאחורי ההתנהגות,
יש לזכור כי כי גניבה אצל ילדים ומתבגרים אינה עדות ל"בעיה" — אלא קריאה לקשר.